קומונת אב״י

״תשאף אויר ותרגע

אותה קומה אותה דירה

הדלת נפתחת לבלאגן המשוגע

זה ירגע בסוף זה לא נורא״.

שוב אני פותחת בטקסט של תומר.

קומונה אב״י בנצרת עילית. 11 אומנים יחד: רקדנים, שחקני תאטרון, ציירים, מוזיקאים.

5 בנים ושש בנות בדירה אחת , לא קטנה מידי עם חצר מגניבה במיוחד ומיליון מדרגות להגיע אליה.

סוג של סיר לחץ אבל כמו שכתבתי אתמול – חוויה משנה חיים.

השנה בקומונה היתה שנה נפלאה לתומר אבל קשה מאד, פיזית ונפשית, היו תקופות של יאוש והיו תקופות של שגשוג והנאה והרבה כיף.

אני אנסה לתאר לכם את הקומונה , אבל תזכרו שזו הצורה שאני חוויתי אותה דרך תומר, דרך הטקסטים שלו ודרך החברים שלו.

את כל ההחלטות הם היו לוקחים לבד. אחרי דיונים אינסופיים בסלון הקומונה. מי ירכז את השבט, מי ידריך איזו כיתה, היכן להתנדב ומתי לצאת הביתה. ואף פעם לא בהצבעה, היו להם כל מיני שיטות לבחור כמו למשל להסתובב בחדר ולגעת בכתף של מי שאתה רוצה שיקבל את התפקיד.

תומר הדריך את כיתות ו׳ ואת כיתות ח׳ ובבקרים עזר להכין תלמידי אומנות לבגרות בתיכון. בנוסף התנדב במועדון נוער בשם נענ״ע – נוער עולה נצרת עילית

ושם הקים מועדון מוזיקה.

אחד המשברים הגדולים של תומר היה בעקבות תקופה נפלאה שלו שבה התנדב בבית זרע. הוא היה נוסע עם קלאסי, אסקן והרקולס פעמיים בשבוע (ימי שני ורביעי כשאין צופים) לבית זרע באוטובוסים ושם עבדו יחד עם הקומונה מעליהם שהיתה בתקופת ההכנה שלה לפני הנח״ל ב״אנספריישן״ (שזה היה אמור להיות מרכז אומניויות שגרעין אנ״ת היה אמור לפתוח). בימים האלה הם היו מתנדבים בבית הספר היסודי בקיבוץ ומידי פעם יורדים להתרחץ בירדנית או מבלים עם הגרעין. הם היו יוצאים פעמיים בשבוע מוקדם בבוקר וחוזרים בלילה.

לאחר תקופה הקומונה החליטה שההתנדבות בבית זרע לא מתאימה, זה שארבעה חבר׳ה נעלמים ליומיים שלמים פוגעת הקבוצה ולאחר דיונים רבים והצבעה הוחלט שהם לא ימשיכו . לתומר זה היה קשה ממש. הוא חשב לעזוב ולהמשיך לבד אבל בסופו של דבר המשיך עם הקומונה.

שתבינו, הם החליטו יחד אפילו על אחוזי השומן בקוטג׳ שיקנו...

בכלל ,ההליכה לקניות היתה חוויה. הם היו לוקחים אוטובוס פעם בשבוע למרכז המזון שזה סופר ענקי ממש בנצרת עילית, היה להם תקציב שהם החליטו עליו והיו צריכים לעמוד בו. חזרו עם כל הקניות באוטובוס לקומונה. שם היה צריך לסחוב את הכל בכל המדרגות האינסופיות לדירה. ותומר, גם ככה בקושי עלה את המדרגות, אז עם כל הקניות זו בכלל היתה בעיה.

בלי שתומר ידע (סליחה תומר, זה רק היה לטובתך) התקשרתי לפהושם (עילם) מהקומונה וניסיתי להסביר קצת על המחלה של תומר, על הקשיים הפיזיים שיש לו.

אני חושבת שזה קצת הוריד ממנו לחץ . הם היו עוזרים לו עם התיקים במדרגות בימי ראשון כשהיו מגיעים הביתה ומוותרים לו קצת על סחיבות. לוקח זמן להבין שהוא לא מגיע אחרון לכל מקום בכוונה. הוא פשוט לא יכול לרוץ וחייב לעצור לנשום. ל״יתר לחץ דם ריאתי״ קוראים גם ״מחלת קשירת השרוכים״ כי החולים בה עוצרים לנוח וכדי שלא יחשבו שהם סתם עוצרים , הם קושרים שוב את שרוכי הנעליים.

אנחנו השתדלנו להגיע די הרבה לבקר. הם נשארו כל שבת שניה ואנחנו היינו מגיעים עם הסירים (ממולאים עם בשר וממולאים טבעוניים שאושר היה מכין) או שהיינו עושים איתם מנגל בחצר הקומונה. פעם תומר אמר לי שאנחנו נחשבנו ההורים ה״קולים״ כי היינו יושבים איתם בחצר ומנגנים. נראה לי אחת המחמאות הכי טובות שקיבלנו כהורים.

בימי ראשון הם היו בפעילות שנקראה פית״א. פיתוח אישי. ומצאו לעצמם כל מיני פעילויות שייפתחו את האישי ולא את הקבוצה. בהתחלה תומר היה נוסע לאוניברסיטת חיפה ונכנס לשעורים מעשיים של שנה ראשונה באומנות. אחרי כמה שיעורים כאלה הוא התלונן שכל מה שהם לומדים הוא כבר יודע והוא יכול ללמד את המרצה לצייר. הכי תומר בעולם! ובמקום זה בחר ללכת פעם בשבועיים לטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג המתמחה בהתמודדות עם מחלות קשות. בחירה נבונה וחכמה שעזרה לו להתמודד עם החיים.

ימי ראשון האלה, שהייתי מסיעה אותו לתל אביב היו הזמן שבו אפשר לחקור ולשמוע סיפורים. לא היה לא לאן לברוח... רק שתמיד זה היה נגמר בריב על הסיגריות ועל זה שהוא מבין שאסור לו לעשן אבל בוחר להמשיך בכל זאת.

הייתי נותנת הכל בשביל עוד נסיעה כזאת ברכב.

הקומונה עשתה המון דברים נפלאים בשנה הזאת, ואחד מהם היה קייטנה בשם כייפיקס  לילדי העיר בעלות סימלית של חמישה ש״ח ליום והכל על בסיס התנדבויות – כולל הסעות ואוכל וסיורים.

מי שהגה את הרעיון היה פהושם (עילם) והרעיון הזה כל כך תפס עד שעד היום בהרבה קומונות בארץ מיישמים אותו.

הם אפילו השתתפו באקס פקטור ושרו את שיר הצופים , רק כדי להוכיח לחניכים שאפשר להגשים חלומות אם חולמים.

קומונת אב״י באקס פקטור

אני מסיימת שוב בטקסט של תומר, הטקסט הזה נכתב כאחד מתרגילים רבים בכתיבה שהקומונה קיבלה מהמלווה שלהם מגרעין אנ״ת – אם הדרך , או אמה כמו שהכרנו אותה או שחר פלס בשם האמיתי.

1.     האם אני אתחיל ללמוד סקסופון בקרוב?

2.     מותר לי ללמוד סקסופון בכלל?

3.     האם אני אמות בשנים הקרובות?

4.     תהיה תרופה שלא מפריעה לחיים יום יום לבעיה שלי?

5.     הבאס תוכל לעבור סט-אפ?

6.     אני אטוס לאמסטרדם בפסח?

7.     אני אעשה עוד קעקוע בקרוב?

8.     אני אמשיך לעשן עד סוף השנה?

9.     אני אוכל לצלול עוד פעם?

10.  כמה אני דיסלקט מ 1- 10 ?

11.  אני אגור באירופה אחרי הצבא?

12.  מה האוכל האהוב עלי?

13.  מה היה היום המאושר בחיים שלי?

14.  איך כותבים רגשות?

15.  למה גימיק יצאה החוצה?

16.  אני אהיה צייר אחרי הצבא?

17.  למה כל הבנות הטובות תפוסות?

18.  למה הכל סובב סביב סקס?

19.  למה רק סקס לא סובב סביב סקס?

20.  כמה כסף אני אבזבז היום בשוק?

נתראה מחר,

איה. אמא.