טקסטים

כשישבתי באוטובוס חשבתי,"מה

 חסר לי בעצם"? "למה אני מרגיש את

הצורך להוציא"? "למה אני לא מרגיש מספיק

 טוב שאני פשוט אני?"

 עם הפגמים והצלקות, הכשרונות והכשלונות

 וזה שיכל להיות אחרת

 אם הייתי הולך בדרכים שונות

 אז אני תופס את עצמי בידיים

ומנער חזק

 "מה עם כסף ? מה עם עבודה? מה עם הצבא?

 והחיים זה לא משחק"

מרגיש לי קצת לחוץ

אבל אין למה להתרגש

לוקח את עצמי לירושלים

 עולה על דרך שש.

מתיישב בבית קפה

מנסה לכתוב בחרוזים

מחייב את עצמי לסיים

כל משפט באותם הצלילים

כך הכל ישמע יותר זורם ונעים

ובסופו של דבר עדיין יראה לי

 על הפנים.

גם אחרי שאני כותב שלושה עמודים,

אני מרגיש שזה לא מסתדר לי טוב בפנים

 אז אני עוזב את הכתיבה וחוזר לציורים,

 כי משהו חכם אמר פעם "שהחיים לא מביאים לך

 לימונדה , תעשה מיץ תפוזים"

אם הייתי מנתחת ספרותית הייתי אומרת שהכתיבה של תומר מתחלקת לשניים. שירי אהבה כמו של כל נער מתבגר ושירים שמוציאים החוצה את הקשיים שהוא חווה בגלל המחלה והמוות וכל מה שבאמצע.

אבל אני לא מנתחת וכמובן לא אובייקטיבית. כשאני קוראת את שירי האהבה /אכזבה שלו אני מחייכת וכשאני קוראת את הקשיים הבטן מתכווצת והשאלות והדמעות ישר עולות. איך היה אפשר לעשות אחרת? האם היה אפשר לעשות אחרת?

בדיוק

בדיוק שניצחתי אותו ביריות

אמא החזירה אותי הביתה.

בדיוק כשמצאתי את המשחק הזה, באתר המגניב

הזה. אבא אמר שצריך ללכת.

בדיוק שהתחלתי לצייר, היה צלצול להפסקה.

ובדיוק שסיימתי את התשובה במבחן, המורה

אמרה שצריך להוסיף עוד פסקה.

בדיוק שהתחלתי לשתות , נגמרה המסיבה

ובדיוק שבאתי לנשק אותך החבר המציק

שלי בא.

אומרים שזה מרפי, אומרים שזו קארמה.

(אני אוהבת את השיר הזה כי אני מופיעה בו)

לא ידענו שתומר כותב. כמו הרבה הפתעות שהתגלו לנו לאחר מותו. הוא אפילו התחיל לכתוב יומן ממש לפני המוות שמטרתו היתה להקל עלינו. ככה הוא כתב. אבל הוא לא הספיק לכתוב הרבה ביומן הזה. הפוסט האחרון שאעלה – זה שיעלה ב 30-1 יהיה היומן.

בקומונה הכתיבה היתה חלק מהתהליך שהם עברו שם. אמה, המלווה שלהם (או בשמה האמיתי שחר פלס) נתנה להם תרגילי כתיבה. הם היו חייבים לכתוב כשהם קמים בבוקר או במהלך פעילות חברתית שלהם שם.

כנות ואחריות

שתי מילים שיש להם די הרבה משמעות

אחת מהן נשברת בקלות

והשנייה מתפוגגת באוויר במהירות

עידן של אנשים

חסרי כנות ואמונים

בגידות במערכות יחסים

סרטי דרמה וסרטונים גסים

ואני בתומי

מנסה להיות בצד השני

מתוסכל מהעידן המודרני

מפחד להגיע למצב דכאוני

רגשות מרגישים לי כמו סרט אימה

בנאליים ולא כאלה שיוצאים מהנורמה.

לחיות על כדורים כבר נהיה טרנד

ואני היפסטר שמתרחק מסמים גרועים

 ומנסה להתמודד.

תסכול  

אני רוצה לברוח

מהכל צריך את השקט

שלי, אני מאוכזב מרוב

האנשים שסובבים אותי

ופשוט לא רוצה להיות פה

אני משקיע כל כך הרבה

ומקבל כאפה לפרצוף

כל פעם מחדש ולא

לומד לא להקריב

מעצמי לאנשים אחרים

שלא שמים על מה שאני

עושה, מרגיש מועקה מעצבנת

בחזה ולא יודע איך לפתור

אותה.  לא רוצה לעשות

שום דבר חוץ מלשבת

עם עצמי ולצייר.

וטקסט אחרון להיום.

18-10-14

רגע,

למה הבירה הזאת לא עוזרת

הדבר היחידי שביקשתי היה קצת שקט

במקום זה אני שומע חירטוטים על יצירת מופת

שבתאכלס יותר מזכירה לי תופת

כי כשרוב מה שיוצא מהפה זה חרא

זה גורם לי להרגיש קצת רע

עד שנדלקת מאחורה נורה

שמשנה את כל הקומפוזיציה והצורה

ושכל מה שעובר בראש הוא נורא

אתה מבין שאתה חייב למצוא בחורה.

 זה היה מקבץ קטנטן מהטקסטים של תומר. יש עוד הרבה. ולאט לאט אוסיף אותם לבלוג.

איה. אמא.