ארבע שנים

האמת שאני לא זוכרת הרבה מהיום הזה. אני לא זוכרת באיזה יום בשבוע זה היה. אני לא זוכרת מי היה. אני זוכרת קטעים.

אני זוכרת ששרית בת דודתי עמדה מאחורי ושמרה עלי. והיה שלב שביקשתי שלא תיתן לאנשים לחבק אותי.

היו אנשים שהחיבוק שלהם היה חיבוק ממלא אנרגיה ואהבה והיו אנשים – לא הרבה אבל היו כאלה שהרגשתי שמוצצים ממני את מעט האנרגיה שנשארה.

אני זוכרת שלא הסכמתי להתחיל את הלוויה עד שירדן של תומר נעמדה לידנו.

אני זוכרת שיונתן בוגר דיבר ולא זיהיתי אותו. הוא נראה כמו דוס עם הזקן והכיפה ולא ידעתי מי זה.

אני זוכרת שיעלי , רכזת השכבה וחברה טובה , דיברה. הטקסט אצלי עדיין. לא זוכרת מה כתוב בו. אז כנראה שאם אקבל אישור אעלה את זה בפוסט נפרד.

אני זוכרת המון אנשים בבית הקברות. המון ילדים בכל מיני גילאים. בעיקר נוער.

אני זוכרת בית עמוס אנשים.

אני זוכרת שביקשנו להשמיע את תומר שר בבמה הפתוחה את ״פיאנו מן״ של בילי ג׳ואל .

אני זוכרת מוזיקה מהחדר שלו.

כל היום וכל הלילה.

הם ישבו שם וניגנו ובכו. שמעתם קצת מזה בפוסט קודם.

אני זוכרת שאחרי כמה ימים , הגיעו אבנר ושלי חודורוב ואבנר ניגן בסקסופון שתומר קיבל מיהלי בן הדוד שלו, ומאז כאילו ניתן אישור והמוזיקה יצאה החוצה. למרפסת. כל ערב החברים של תומר נגנו במרפסת. אני זוכרת שאיילת קראה לי לראות את יונתן שלי מנגן על הקחון ואת שגיא שר.

אני זוכרת שלא אכלתי.

אני זוכרת שמישהו שטף ריצפה בלילה ואז אני שטפתי שוב. לא יודעת למה.

כאלה דברים אני זוכרת.

אני זוכרת שני חיילים שהגיעו באמצע היום . היו עם תומר איפשהו לרגע.

אני זוכרת שאושר השתדל כל הזמן לשבת עם החברים של תומר ולשמוע סיפורים.

אני זוכרת בסוף השבעה את השיחה שעשיתי לראול ולירדן.  ניסיתי להכניס קצת אור לעתיד שלהם.

אני זוכרת ועדיין מרגישה את החור בבטן. זה שלא יסגר לעולם.

את הכאב בגרון ואת זה שאחרי כמה ימים הדמעות הפסיקו פשוט להיות מלוחות.

מתישהו במהלך השבעה עלו החברים מהגרעין והקומונה לקבר. לא זוכרת מתי  צילום : יונתן בוגר