כשקשה לכתוב

מחר יום השנה הרביעי.

אני צריכה לכתוב משהו להקריא לפני המשפחה ואני לא מסוגלת. קשה לי האזכרה הקטנה. קשה לי החודש הזה. יותר מתמיד. בדרך כלל לקראת האזכרה אנחנו דואגים לצאת לאיזה סוף שבוע לעצמנו,תמיד לאחר האזכרה אנחנו קובעים נסיעה לחו״ל עם תמי ורונן ואז יש למה לחכות.

השנה זה אחרת.

הבלוג עוזר. אין מה לומר. אני מצליחה להוציא ממני את תומר לעולם. וכל כך כיף לספר עליו.

אבל עדיין. הבוקר קשה לי לכתוב .

לכן אני מעלה את מה שכתבתי באזכרה לפני שנתיים.

למי שלא היה או לא זוכר.

ממני אליכם.

ובינינו נמצא הים
השמיים ואולי העולם
וגם הם לא יפרידו בינינו ילדי הקטן
ואפשר לנסות לחייך
לאהוב וללכת קדימה
ובסוף ניפגש ונשוב להיות
ילד ואבא ואמא.

אילי בוטנר

עברו שנתיים מאז שתומר הלך מאיתנו. שנתיים לא פשוטות בכלל עבורנו, ובטוח שגם עבור חלק מהאנשים כאן..

החודש תומר יהיה בן 23. שנה שניה בבצלאל, מתווכח עם המרצים שלו על כל דבר. מגיש עבודות כמו שהוא מבין ולא כמו שהמרצים דורשים. אבל הם אוהבים אותו כי הוא מחייך להם את החיוך המקסים שלו, ממיס אותם כמו שהוא המיס את תמי שאנן ביסודי, ואת יעל בן דוד בחטיבה, ואת מירב  ויעלי בתיכון.

לפעמים אני חיה במציאות כזאת מדומה , ואז פתאום זה תופס אותי , נגיד בנסיעה קצרה מהסטודיו הביתה, אני פתאום חושבת שזה לא אמיתי. שתומר חי.  שלא יכול להיות שהוא לא איתנו יותר ושהשמיים והעולם והים מפרידים ביננו . ואז המציאות מכה שוב,  ושוב החור בבטן. ושוב הדמעות שלעולם כנראה לא יהיו מלוחות יותר. 

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות
נפגש בתום ימים רבים,
בתום הרבה לילות
אני יודעת שאתה קרב עכשיו
אביב חלף, קיץ נאסף
והגשם שב.

אהוד מנור

השירים הפכו מקלט, ולפעמים בית כלא.

נוסעת לבדי ברכב ושומעת את תומר שר .רגע אחד זה יכול להרים אותי גבוה , ורגע להפיל אותי מטה. אל התהום.

חושבת הרבה האם נפגש פעם. אם יש עולם אחר ששם הוא נמצא.

השנה, אני מדברת אליכם, ולא אל תומר. כי תומר שומע כל הזמן. תומר פה ושם ובכל מקום שאנחנו נמצאים. אני מאמינה בסימנים. מאמינה בפרפר שעובר פתאום, בקשת שיוצאת, בשיר שמושמע ברדיו בדיוק כשהעברתי תחנה.

אז רציתי להגיד לכם שבאמת קשה לנו. שהגעגועים קורעים אותנו מבפנים. שאין רגע שאני לא חושבת עליו , על מה הוא היה עושה  בכל מיני מצבים. אבל למרות זאת, אנחנו מסתכלים קדימה. ויודעים שיש חיים ואנחנו רוצים לקחת חלק מהחיים האלה. אנחנו רוצים לחוות את כל החוויות של יונתן בצבא, מחכים לטלפונים שלו וליציאות הביתה. לזמן שלנו יחד. לחיוך שמתרחב כל הזמן לבטחון שמתגלה לנו , לידיעה שהוא בדרך הנכונה.

אנחנו רוצים לחוות עם שגיא את ההופעות שלו בבמות הפתוחות ב"משלוק", את הצגות התאטרון שהוא משתתף בהם, את ההתרגשות שיש לו מקורס ההדרכה, ואת החוויה של ילד שהופך לנער וגדל לנו מול העיניים.

מצאתי טקסט בפייסבוק שמישהו כתב אחרי שרונה רמון נפטרה וקצת התאמתי אותו לנו:

אנחנו חיים בגעגוע

חיים בהרגשה של  החמצה

אבל זוכרים שצריך לשמור על איזון קבוע

בין מה שאין לנו למה שנמצא.

אנחנו בוחרים כל יום מחדש  לצמוח גם מתוך החושך

ויודעים שהכאב ישאר איתנו לעולם

הולכים בדרך בתוך תחושת החוסר

במטרה לחיות את החיים במלואם

 נפגש מחר

איה. אמא.

צילום: יונתן בוגר